ענת רוזנפלד – תושבת חיפה .סימה את קורס ההכשרה בשנה שעברה – מנחה תדרים בתנועה במשרה מלאה אנשים עם צרכים מיוחדים , נכים ואוטיסטים וקשישים במרכזי יום :
אל תדרים בתנועה נחשפתי לראשונה בפסטיבל דרך גוף.
לפסטיבל הגעתי משתי סיבות עיקריות: הראשונה הייתה הרצון להיחשף ולטעום עוד מעולם התנועה לאחר שמספר שנים קודם לכן עברתי הסבה מקצועית מכלכלנית למטפלת בשיטת אלבאום.
הסיבה השנייה הייתה אישית יותר. עמדתי בפני פרידה משמעותית בחיי, הפרידה מאמי לאחר שחלתה בסרטן. רציתי להיות ולחוות את הפרידה מבלי לפחד פחד מוות מן האבדן המתקרב. היה בי רצון להתקרב לאישה שהייתה רחוקה ומסוגרת מאחורי חומות הגנה רצון לגעת ולהינגע.
הגעתי לחוות סדנת תדרים שהייתה בדשא במרחב הפתוח. זוכרת המון מטפחות צבעוניות פזורות במרכז הרחבה דבר שמשך את תשומת ליבי והעלה חיוך על פני. מהסדנא זוכרת רקוד אחד שהטביע את חותמו על כל תהליך הפרידה מאמי ולימים גם על לימודיי בתדרים ועבודתי בתחום. בסדנא רקדתי עם אותם חוטי הפחד שהפך ע"י הלפיתות למוחשי כל כך. זוכרת את עצמי נושמת לא נושמת נאבקת עד שההנחיה שנתנה הייתה להתיידד עם הפחד דבר שהיה לי מאד חדש. זוכרת את אותה הרפיה בגופי שחרור מן הכיווצים ומאותו מקום החל תהליך של שחרור אחיזה בקשר עם אימא. . אפשרתי לאמי ניצולת שואה ,שכל חייה ידעה רק להיאבק ,גם להרפות לא מתוך ויתור אלא מתוך השלמה.
לאחר מותה עלה בי הצורך לשחרור אחיזה מן הכאב. הכתובת לפנייה הייתה ל ברורה. יצרתי קשר עם רוית הזדהיתי לראשונה למרות שהחיבור התרחש מזמן. השתתפתי בסדנאות עומק בפעימה חודשית שנערכו בפגודה בקיסריה. כל סדנא הדהדה בי ,אדוות של גלים חודשיים מלווים בכתיבה ושתוף. מסדנא לסדנא עברתי תהליכי שחרור והעצמה מרגישה שפור בביטחוני הגופני ובביטחוני העצמי. המשך הדרך לשנת ההכשרה בתדרים הייתה טבעית.
במהלך שנת ההכשרה אבי חלה ולאחר זמן קצר נפטר. שנה שבה רקדתי את ריקוד הפרידה מאבא אפשרתי לעצמי לכאוב את הפרידה ולהיות נוכחת אתו ברגעיו האחרונים. כיום עובדת עם קשישים ואוכלוסיות עם צרכים מיוחדים,
נפעמת בכל פעם מחדש מעוצמות הריפוי הגלומים ברקוד בשלוב המוזיקה והצבעים. עד כמה האור בפנים, החיות ושמחת החיים חוזרת לעיני הקשישים כשמפעילה את המוזיקה ולרגע המציאות האפורה של חייהם נצבעת בצבעי המטפחות הצבעוניות.
מרגשת מאד העבודה עם אנשים עם פיגור חלקם על הרצף האוטיסטי. עד כמה המוזיקה וחיבור היד למטפחות או לחוטים המקשרים את הקבוצה אחד לשני, עוזרים לאנשים אלו לתקשר ולצאת מניתוק. עד כמה יש לחברה שלנו ללמוד מיופים הפנימי של אנשים יקרים אלו. כמה אהבה נתינה אותנטיות כנות ואמתיות יש בהם. חלקם מביעים זאת ברקוד ללא חסמים ולהיות עדה לכך מרגש אותי עד דמעות .כל מה שהם זקוקים זה לסבלנות וסובלנות שלנו כחברה ויופיים מתגלה.